top of page
חיפוש

ההיסטוריה של המניפה




כבר אלפי שנים שמניפות יד משמשות למטרות שונות ובראשן קירור וטקסים כאשר קיימות עדויות לשימוש בהן עוד מתרבויות קדומות כמו מצרים, יוון וסין. ואכן, המניפות הראשונות תועדו במצרים העתיקה: משרתים אחזו במניפות ונופפו על אדוניהם וגבירותיהם במטרה לצנן את האוויר החם שהעיב על שלוות נפשם וגופם.

המניפות מוכרות גם מתרבויות המזרח הרחוק בה שימשו לסמן את מי שמחזיק/ה את המניפה בהיבט של מעמד וסטטוס חברתי. מבין מדינות המזרח, סין היא המדינה המרכזית בה היה נפוץ השימוש במניפות והיא זאת שהפיצה את הבשורה ליפן ובהמשך גם ליבשת אמריקה ולמדינות אירופה.

ביפן, מניפות ידיים נחשבו לחלק חשוב מהלבוש המסורתי ולעיתים קרובות עוטרו בקליגרפיה אלגנטית, ציורים או סמלים משפחתיים. היפנים פיתחו גם סגנון ריקוד מסורתי באמצעות מניפות ידיים, המכונה "סנסו-אודורי".

בהקשרים דתיים, מניפות ידיים שימשו גם כסמלים של סמכות ואלוהות. לדוגמה, במצרים העתיקה, פרעונים תוארו כשהם מחזיקים מניפות גדולות כסימן לכוחם ולשליטתם באלמנטים.


המניפה המתקפלת מגיעה לעולם

למרות שסין נחשבת ל"ממלכת המניפות", המניפה המתקפלת שאותה אנו מכירים ובה אנו משתמשים כיום הומצאה דווקא ביפן ומשם נדדה לסין.

בתרבות היפנית והסינית, המניפה היא סמל לנשיות ותפעול המניפה נחשב לאמנות לכל דבר ועניין.

הצורה הסינית של מניפת היד הייתה שורת נוצות מחוברות לקצה של ידית. במאה ה-17 הפכה המניפה המתקפלת, שהגיעה מסין לפופולארית באירופה, בעיקר באנגליה. המניפה קיבלה נופך רומנטי ושילבה בדים, תחרות ומלמלות נשיים והפכה לפריט נשי בלבד. יש להזכיר שעד אז במניפה השתמשו גם גברים ובמקומות מסוימים בעולם כמו ביפן, עד היום גם גברים משתמשים במניפות.

למעשה, המצאת המניפה המתקפלת במאה ה-19 חוללה מהפכה בעיצוב המניפות הידניות והפכה אותן לניידות ונגישות יותר. מאז, מניפות יד ממשיכות לשמש כפריט פרקטי ודקורטיבי כאחד והן מגיעות במגוון רחב של סגנונות, חומרים ועיצובים.


באירופה, מניפות יד הפכו פופולריות במאות ה-16 וה-17 כסמל סטטוס ואביזר אופנתי, ולעיתים קרובות היו מעוטרות באופן מפואר בעיצובים מרהיבים ועם ציורים מורכבים ועתירי פרטים.

לא בכדי מניפות היד זכו לאהדה רבה בקרב המעמד האריסטוקרטי ובכל בתי המלוכה באירופה. בני ובנות מעמד זה השתמשו במניפה גם כדי להעביר מסרים בדיסקרטיות זה לזו, בתקופה בה חל טאבו מוחלט על יצירת קשר בין שני המינים, למעט בין בעל ואישה.

המניפה הפכה לשפה נטולת מילים ולכל מחווה היה פירוש מסוים. המניפה הכניסה לחיי אותן נשים ואותם גברים הרבה עניין, סקרנות ובעיקר – ליבתה את התשוקה (בעיקר זו האסורה) בין המינים.

לדוגמה, באירופה של המאה ה-17, האופן שבו גברת החזיקה את המניפה שלה שידר משמעויות שונות, כמו ציון עניין או חוסר עניין בשיחה או מחזר פוטנציאלי.


(קראו כאן עוד על שפת המניפה).


מניפה אחת – שפות רבות

במאות האחרונות התפתחה שפה נוספת למניפה, שפת ריקוד המניפה. היה זה אך מתבקש שריקוד ייקשר בשמה של המניפה היפה שכל פתיחה וסגירה שלה יוצרים תנועה, הערך המרכזי והעליון של עולם הריקוד. אנחנו אמנם מכירים בעיקר את המניפות מעולם הפלמנקו, אבל המניפה משתלבת בכל סוגי הריקוד הקלאסיים ובראשם הבלט. הרקדניות שיודעות לשלוט בגופן ולהביע את עצמן באמצעות מחוות גוף מעודנות, משתמשות במניפה ככלי עזר להגביר את הביטוי העצמי שלהן ואת האמנות שלהן. הן יכולות ליצור עניין ומסתוריות עם המניפה ולהביע כל רגש שעולה על הדמיון.

גם כאן יש לחזור למזרח ולהכיר את ריקוד המניפה הקוריאני המסורתי שנחשב לאבן יסוד בתרבות הקוריאנית. המניפות בהן משתמשים בריקוד זה הן בדרך כלל מניפות עץ עשירות בצבע.


מניפות דור 3 – מניפת יד בעידן המודרני

במהלך התפתחותן, יוצרו המניפות ממגוון חומרים ושילבו בהן עיצובים אומנותיים. המניפות הפשוטות ביותר היו עשויות מעלים או מחפצים שטוחים, עלי דקלים או נוצות. מניפות קדומות אלה נקראו "מניפות מסך". כיום, מניפות יד איכותיות נוצרות בעבודת יד מחומרים כמו במבוק ואז הן מחזיקות מעמד לשנים.

במוזיאון המניפה בלונדון Museum Fan שהוקם ב 1991 בשכונת גריניץ' והוא המוזיאון היחיד בעולם שמוקדש לנושא, ניתן ללמוד עוד רבות על ההיסטוריה של מניפות יד.

המוזיאון מחזיק באוסף גדול של מניפות מרחבי העולם, המשתרע על פני כמה מאות שנים ומגוון רחב של חומרים וסגנונות, כולל מניפות נוצות, נייר ומשי. מטרת המוזיאון היא להעשיר את הידע על ההיסטוריה, האמנות והמשמעות התרבותית של המניפות וכחלק ממטרה זו, המוזיאון מציע גם אירועים, סדנאות וקורסים בנושא יצירת מניפות.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Σχόλια


bottom of page